אלון הגליל

שבוע וחצי שאני שותק.
הלב כבד ולא מוצא מילים.
אבל השתיקה לא מרפאת ולא מקלה.
אז בחרתי לכתוב ולשתף.
מתנצל מראש שאני לא מתכוון לברור מילים ולהיות עדין ונחמד.
המילים כאן נכתבו מדם ליבי וממקום של כאב עמוק.
~~~~~
"אם הם יגעו בי אני אסגור איתם חשבון"!
"הוא קרא לי סודני"
"או שתעיף אותו או שנפוצץ לו את הפנים"
"חבורת גנבים"
זה היה לילה מפחיד.
חבורה של חניכים עומדים עם אלות (יש טוענים שגם סכינים היו שם) ומתכננים לפרוץ לחניך לחדר ולנקום את נקמתם.
השנאה בעיניים היתה נראית בלתי פתירה.
היה ברור לנו שצריך לפעול מהר.
לאחר כמה פעולות ראשוניות של פיזור ההפגנה- בודדנו אותם.
קראנו למ' לחדר אחד ולא' לחדר אחר.
ישבנו שעות ארוכות לנסות להבין בעומק על מה המהומה.
פתאום, כשהיינו רגע לבד והצלחנו להישיר מבט אמיץ זה לזה בעיניים-
נחשף בפניי 'תא שטח' חדש לגמרי שלא הכרתי עד אותו רגע.
"צד אחד" דיבר על תחושה עמוקה של גזענות. שמאז שהגיעו ה"לבנים" לכפר, בכל גניבה הם מאשימים את החבר'ה האתיופים, הוא דיבר על העלבון העמוק לשמע הכינוי "סודני". הכעס והשנאה התחלפו בפגיעה ובכאב גדול שחשפו מקומות עמוקים של חוסר ביטחון, חוסר אונים, חוסר יציבות, פחדים וחרדות, משבר זהות ובלבול גדול.
מהחדר השני שמענו קולות של בורות עמוקה. של חוסר הבנה והיכרות בסיסית עם הקהילה האתיופית, המורשת, התרבות, ההיסטוריה, סיפור העליה ההירואי והצדדים היפים והמופלאים של העדה הזו.
בסוף הלילה קיבלנו התחייבות הדדית שלא יהיה 'בלאגן'.
לסולחא הם עוד לא היו בשלים.
למחרת יצאו כולם הביתה לשבת ואנחנו נשארנו בהתלבטות דרמטית מאוד האם נכון להוציא אותם בראשון לגדנ”ע כמתוכנן.
קולות רבים בצוות טענו במידה רבה של צדק שזה מהלך לא אחראי ולא נכון ושהאדמה כרגע בוערת מדי בשביל להוציא אותם יחד לפעילות אינטנסיבית כזו.
בחיל ורעדה בחרנו להתמודד עם זה יחד ולא לוותר. הרגשנו שזה המהלך הנכון.
יצאו כולם לגדנ”ע.
תמונה אחת שזכורה לי היטב מהשבוע הזה, זה הרגע שבו נכנסו כולם תחת האלונקה.
זו תמונה מכוננת שלא אשכח לעולם.
הרגע שבו אני כבר לא המשא שלך ואתה כבר לא המשא שלי, מפני שיש לנו משא משותף שעלינו לשאת יחד, ומסע משותף שראוי שנצעד בו יחד.
זה היה רגע שהוכיח לכולנו שהמשימה הזו אפשרית בהחלט.
~~~~~
כשהגעתי לכפר לפני שבע שנים 95% מאוכלוסיית הכפר היו יוצאי אתיופיה.
כמי שמכיר מקרוב את הקהילה משך שנים ארוכות-
זה שימח אותי מחד והיה לי קשה מאוד מאידך.
שמחתי על האפשרות להמשיך לעבוד עם יוצאי העדה שאני ככ אוהב. יחד עם זה היה לי מורכב עד כדי בלתי אפשרי להשלים עם העובדה שאנחנו עושים את אותה הטעות הטראגית שעשתה המדינה בערים ובשכונות בתהליך הקליטה המעוות.
בעצם הוצאנו נער מהשכונה לכפר הנוער ויצרנו לו שכונה חדשה שמשמרת את אותם הדפוסים וההרגלים שבגינם הוא יצא מהשכונה באזור מגוריו.
האם זו אכן הדרך לסייע לחניכנו להשתלב בחברה?
האם בכך שהם גדלים בתוך קבוצת שווים ואזור נוחות זה יקל עליהם לעלות על מסלול החיים הנורמטיבי?
האם זה נכון לנעול את שערי הכפר לאוכלוסיות נוספות הזקוקות לו?
ומעל הכל-
האם כך אנחנו מאמינים שנכון לגדל את הנוער שלנו? בהפרדה ובריחוק?!
האם זו אמת???
בשנה השניה שלי בכפר הגיע לבקר ג' הבוגר האגדי. הוא נכנס אלי למשרד וביקש לשתף שהוא נרגש מאוד מהשינוי שמתחולל בכפר בהיבט של הכנסת אוכלוסיות נוספות.
"אני הכרתי חבר'ה אחרים לראשונה בחיי בטירונות בגולני. זו היתה חוויה קשה ומטלטלת מאוד..."
ג' נער מוכשר, נבון, יפה תואר, חברותי ונעים הליכות שמהרגע שנחת בארץ עד יום הגיוס לא היה באינטראקציה רלוונטית עם נערים מאוכלוסיות אחרות.
שם בצבא המפגש הרבה פחות מבוקר ומלווה. הוא תאר את זה כחוויה פוגענית ומורכבת מאוד.
הוא אמר לי שברור לו שאם המפגש הזה היה מתרחש במהלך שנותיו בכפר- הוא היה מגיע למפגש שם בחוץ בשל ומוכן יותר.
אני לא אשכח את השיחה עם עובד קידום נוער שאמר לי שאני חייב לבחור. "או נערים שלנו או נערים אתיופים.זה לא ילך יחד" . עשרות פעמים הוצע לי לאורך השנים להוציא את הנערים יוצאי אתיופיה מהכפר על מנת להכניס אוכלוסיות אחרות.
אמירות גזעניות ואליטיסטיות של גורמי השמה שונים, של הורים, ושל דמויות בכירות רבות שאין כאן המקום להכפישם. הם ראויים להתייחסות נפרדת בבוא היום...
~~~~~
הבנו שכפר הנוער זה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הבנו שלצד הפערים והשונות יש כל כך הרבה משותף ומחבר ועלינו מוטלת המלאכה לסייע להם להתקרב, להכיר, להסיר מחיצות ולהתחבר.
בשלב מסוים פסקו השאלות והתמיהות,
חדלו מלחמות הצבעים והכפר הפך צבעוני, מגוון ועשיר.
חניך שמגיע להיקלט מתקבל בשמחה ובאהבה ללא כל קשר למוצאו, לעדתו ולשפתו.
אין בעלי בית.
אין פטרונים.
הכפר של כולם. ללא שום הבדל.
כפרי הנוער בישראל הם מודל לחיקוי בעיניי לאיך חברה צריכה להתנהל. המאפיין הרקוב היחיד שלא נכנס בשערי הכפר ולא שותף לאינטגרציה המופלאה- זה האליטיזם...
~~~~~
לפני 20 שנה זכיתי להיות בין מקימי סניף בני עקיבא בשכונת קרית משה ברחובות.
שלוש שנים של הדרכה וחיבור לשכונה גרמו לי להתאהב.
התאהבתי במורשת, במסורת, במנהגים, בתרבות, בנימוסים, בכבוד, ביופי הפנימי והחיצוני, בקייסים, בתפילות, בשירים.
התאהבתי בעדה שלא הכרתי ושהחשיפה אליה העשירה אותי מאוד כאדם, כאיש חינוך לעתיד ובעיקר כיהודי.
התאהבתי בסיפור המופלא והייחודי הזה של קהילה יהודית ששמרה על יהדותה בגולה משך אלפי שנים באדיקות ובקפדנות חרף המרחק הפיסי מיתר חלקי העם בגולה ובארץ.
התאהבתי בסיפורי העלייה ההירואים, באסירי ציון שחרפו נפשם למען העם והעליה לארץ, בכיסופים לירושלים.
התאהבתי אז בילדים קטנים וחמודים שראיתי בעומק המבט שלהם שהם לא עד הסוף מבינים מה רוצים מהם.
זה הכאיב לי.
הכאיב לי שהמדינה השקיעה מחשבה איך להעלות אותם משם לכאן ופחות התמקדה ביום שאחרי.
הכאיב לי שכמעט לכל הילדים בשכונה קראו אברהם דוד ויוסף ולאף אחד זה לא צרם שגנבו להם את שמותיהם המקוריים בפטרונות ואגרסיביות בוטה.
הכאיב לי שזרקו אותם לשכונות הצדדיות בערים וסימנו להם בצורה מפורשת איפה נח לנו כחברה קולטת שהם יסתובבו ואיפה לא.
הכאיב לי לראות ילד בן 12 שצריך לדאוג להורים שלו שלא יודעים מילה עברית ואין להם מושג איך להתמודד עם הבנק, הביטוח הלאומי,הדואר ויתר השירותים.
הכאיב לי שהכל קרה מהר כל כך ובלי טיפת שכל ואף אחד לא נתן את הדעת שזו פצצה מתקתקת שעוד תתנפץ לכולנו בפנים כחברה.
הכאיב לי שכבר אז חלקים רבים בחברה התנערו לגמרי מהקהילה וסרבו להתקרב, להכיר, ולחבק.
הכאיבה לי אז האמירה החד משמעית שנאמרה בכל דרך אפשרית שהקהילה האתיופית צריכה לעשות מאמץ להשתלב ולהיטמע כאן בחברה ובמדינה ושהמאמץ הזה לא הדדי.
הכאיב לי שהרב הגזען שלי בישיבה התיכונית התעקש על זה שיוצאי אתיופיה אינם יהודים ותלש בברוטאליות ובגסות רוח את הפסק המפורש של הרב עובדיה זצ”ל בדבר יהדותם המובהקת -שתליתי על לוח המודעות בכיתה.
הכאיב לי שחוסר האונים והכאוס הוביל מהר מאוד לאירועים חריגים וכואבים של הריונות מוקדמים, סמים, רצח, אובדנות, זנות עבריינות רחוב ושוטטות אינסופית.
זה כאב כל כך כי זה יכול היה להימנע אם הכל היה קורה קצת אחרת ואם כל עולה ועולה היה מרגיש שייך ושווה מן הרגע הראשון שנחת/ה כאן...
~~~~~
עברו עשרים שנה והמצב בחברה לא השתנה משום מבחינה.
הדבר היחיד שמשתנה עם הזמן זה חברי וחברות הקהילה האתיופית שלא ממתינים לאף אחד ורצים קדימה כי המדינה חשובה להם, כי הארץ הזו חשובה להם וכי העם הזה חשוב להם- יותר משהם חשוב לנו!!!
הגזענות לא פחתה,
הריחוק לא השתנה,
הפטרונות רק השתבחה
והבורות בשיאה.
זה פשוט לא יאמן המצב הזה.
"עם שאינו יודע את עברו- ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"
מה צריך יותר מזה כדי להסביר את המצב המחורבן שאנחנו נמצאים בו?
לא הגיע הזמן שנלמד מעברנו קצת?!
לא מספיק להיזכר קצת בסיפורים של סבא וסבתא- מכל קשת התפוצות על הגלובוס-
כדי להיזכר כמה זוועה זה היה להיות עם בלי בית?!
הרי ביום הזיכרון אנחנו עומדים כולם יחד ובוכים על הגיבורים שנפלו בלי לברור מי מהם היה יוצא תימן, מי יוצא הונגריה ומי יוצא אתיופיה, נכון? בענייני דם אנחנו פחות גזענים? למה? כי בבית הקברות אנחנו צבועים לכמה רגעים? או שאולי יש כאן משהו עמוק ומהותי יותר?
יום העצמאות זה יום חג של כולנו או רק של צאצאי הצנחנים שכבשו את הכותל?
ביום השואה עומדים בצפירה ובוכים רק צאצאי אושוויץ ובוכנוולד? או שזה יום שאנחנו בוכים יחד על כשליש מהעם שנכחד בשל היותנו יהודים?????
במרוקו, בצרפת ובאתיופיה לא היתה אנטישמיות?
בברית המועצות לא ישבו בשבי אנשים על נאמנותם לציונות, לתורה ולקב”ה?
אנחנו מצליחים רגע להבין כמה זה הזוי מה שקורה כאן?
אלפי שנים של חלומות אין קץ על בית לאומי, על ירושלים, על שיבת ציון וקיבוץ גלויות התגשמו!
הגענו!!! אנחנו כאן!!! יחד!!!
ומה קורה כאן מהיום שהגענו?
שווה להתבונן על זה רגע מהצד כדי לראות כמה זה מגוחך ומזעזע.
אנחנו מדינה קולטת עליה מיום היווסדה כי הדי.אן.איי שלנו זה 2000 שנות גלות.
אז במקום לקלוט ולחבק אנחנו מהרגע הראשון קולטים ויורקים.
לא היתה אף עליה שהתקבלה כאן באהבה.
אפילו שורדי השואה הגיעו לכאן וחטפו כתף קרה.
לא האמינו להם למה שהם סיפרו.
בזו ולעגו להם.
לשמוע סיפורים ולבכות.
לא יאומן.
כאז כן היום- אנחנו מקבלים את פני העולים בשדה התעופה,
מחבקים בכאילו,
מנפנפים בדגל,
מצטלמים יפה,
וזורקים.
כן, זורקים.
ולא מעניינים אותי הסיפורים על סלי הקליטה, תכניות הדיור המפנקות של משרד השיכון ההנחות בפסיכומטרי ובאוניברסיטאות.
הכל בולשיט.
אינסוף כסף נזרק לפח לאורך שלושים השנים האחרונות כדי לתקן נזקים שאנחנו עצמנו הזקנו.
המצב השתפר בזכות כל התכניות החולפות והיקרות האלה?
יוצאי הקהילה האתיופית מרגישים טוב יותר?
להיפך.
המצב רק מחריף.
למה?
כי הכסף זה לא הסיפור.
כי אנחנו מגיבים לסימפטום ולא נוגעים במהות.
לא רק שזה לא מקדם, אלא זה אפילו מעמיק את הבעיה.
לפני כמה שנים ישב מולי אבא מיואש מבנו. הוא אמר לי שהוא מוכן להבטיח לבן שלו שאם יסיים יב בכפר- הוא קונה לו דירה ורכב.
הוא הדגיש בפניי שאין לו באמת יכולות כלכליות כאלה אבל הוא ימצא את הדרך לעמוד בהתחייבות הזו.
הוא רק רוצה שהבן יצליח.
אמרתי לו שרק דבר אחד יכול לעזור לבן שלו להצליח. יותר מדירה ויותר מרכב.
הוא חיכה בדריכות לשמוע. אמר שמוכן לתת הכל.
"תן לו חיבוק" אמרתי לו. משם הכל יקרה.
האבא סרב. טען שלא מסוגל.
הבן נפלט תוך שלושה חודשים.
כסף לא דיבר אליו.
הוא היה זקוק לחום, אכפתיות, אמון ומעל לכל- לשייכות!
הוא הרגיש לא שייך, לא רצוי, לא אהוב.
אז הוא שבר את הכלים והלך לחפש מקום שיראה אותו וירגיש שייך בו.
הרחוב נותן את זה. ביג טיים.
~~~~~
אני שומע את הטענות על "הצד השני". על זה שהנוער האתיופי משתולל ברחובות ואי אפשר לעצור אותם.
שומע הכל.
עם חלק מן העובדות אין איך להתווכח.
העובדות פחות מעניינות בעיניי.
אני מחפש את נקודת השורש לכל מה שמתרחש כרגע בחוץ.
בעולם מושגים בחינוך הפרימיטיבי-
כאשר ילד יושב בכיתה ולא מקבל שום יחס לאורך זמן- הוא מתחיל לבקש תשומת לב בדרך שלו.
כשלמורה אין רצון או כלים להתמודד עם ההפרעות שלו היא שולחת אותו לעמוד בפינה.
ניסיתם פעם לעמוד בפינה יום שלם בלי לזוז?
ילד שעומד בפינה בשלב מסויים מתחיל לבעוט בקיר ולתלוש מהקיר הצבעוני והמקושט את התמונות הממלכתיות של ראש הממשלה ונשיא המדינה.
ילד שמושלך מן הכיתה יטרוק את הדלת.
ילד שמופלה לרעה בכיתה יגיב באלימות.
כי אף אחד לא נתן לו כלים להגיב אחרת!
ולא, זה שיתנו לו מחברות וספרי לימוד בחינם לא ישפר את מצבו.
הוא זקוק למבט בעיניים,
לאהבה, ל-ש-י-י-כ-ו-ת-!-!-!
לא מזמן הרגשתי שיש כמה דברים שמעיקים על החניכים שלנו יוצאי העדה האתיופית. רציתי ליזום איתם שיח ובעיקר לשמוע את אשר על ליבם.
פניתי לאחד מהם בבקשה שיאסוף את החבר'ה האחרים לטובת השיח.
הוא אמר לי בלי לחשוב פעמיים שאין לו בעיה לקרוא להם אבל הוא לא יבוא. הוא לא מעוניין לקחת חלק בשיח רק של אתיופים כהגדרתו. הוא לא מרגיש שהוא זקוק להתייחסות מיוחדת ולשיח מסוג כזה.
התמלאתי נחת. נזכרתי באיש החינוך הדגול שרק לפני מספר שנים אמר לי בביטחון וביהירות מגעילה-
"אין לך סיכוי. אתה חייב לבחור באיזו אוכלוסיה אתה מטפל. זה לא ילך יחד"
אולי הפער בתפיסה בעומק זה שאני לא מזהה אותנו בכפר כ"מטפלים באוכלוסיות". אני כן רואה אותנו מפגישים בין אוכלוסיות שונות ורואים את כולם יחד באופן שווה לחלוטין, על כל המשתמע מכך.
~~~~~
אני נגד אלימות מכל סוג שהוא.
אפשר להמשיך לצעוק עד מחר על בני העדה שמוחים באופן אלים ופוגעים בהתנהלות התקינה והשלווה של כולנו(כן,גם אני עמדתי חמש שעות בפקק בשל המחאה...) בעיניי זה קצת מגוחך ופתטי.
קצת יותר הגיוני למחות ולכעוס על אלימות כלפי הקהילה האתיופית משך עשרות השנים האחרונות.
על גילויי גזענות,
על הדרה מודעת,
על אפלייה מכוונת,
על ביטויי גנאי,
על השלכתם לשיכונים מזופטים,
על פקפוק ביהדותם,
על התעלמות מצרכיהם,
על אלימות משטרתית חסרת פרופורציות,
ועל התרחקות מופגנת מהם שהביאה ניכור, חוסר שייכות ומשבר זהות נוראי.
כל אלו ועוד מבטאים לאורך שנים רבות יחס אלים, מזלזל ובוטה כלפי עדה שלימה!
הם חטפו כל כך הרבה לאורך השנים- מותר להם גם קצת להחזיר!
בואו נתבונן במראה רגע,
אנחנו לא יפים ונקיים יותר משום בחינה!
~~~~~
לפני חמש שנים לקחו בתיה המדריכה ואביה בת השירות שלושה חניכים לסרט בקריון כאות הוקרה על הצטיינותם בשבת.
במהלך הבידוק בכניסה עברו צמד המדריכות ואחד החניכים בעוד שני החניכים האחרים נשארו מאחור לבידוק מקיף ועוכבו דקות ארוכות.
קצינת הביטחון של הקריון הגיעה במיוחד בכדי לתחקר אותם לעומק.
למה זה היה משפיל כל כך?
מפני שזו היתה הפעם הראשונה בחייהם שכף רגלם דרכה בקריון.
הם עוכבו אך ורק בשל צבע עורם, וכל נסיונותיהן של המדריכות לסייע עלו בתוהו.
הסיפור נגמר בפיצוי כספי הולם,
אבל הסיפור בעומק ליבם לא נגמר עד היום.
זו פגיעה וצריבה שאין להן תקנה.
שניהם לוחמים קרביים היום ושניהם חשים קושי גדול בימים הללו להמשיך ולתת את כל כולם למען חברה ומדינה שמסרבים לראות אותם כשווים בין שווים.
יש עשרות אלפי סיפורים כאלה סביבנו.
בואו נפסיק רגע להתבצר בעמדה הפטרונית והמתנשאת שלנו ורק נקשיב לזה. אבל נקשיב באמת.
~~~~~
בעשרים ושתיים השנים האחרונות אני פוגש את בני ובנות הקהילה האתיופית בכל מיני הזדמנויות.
סניף קמ”ש, השירות הצבאי, מחלקת מעורבות חברתית בבני עקיבא תכנית "השחר", תנועות הנוער, העיר לוד, ועוד.
אני חושב שמה שקרה לי לאורך השנים זה שאפשרתי לעצמי להתקרב באמת. לרצות להכיר. לא לטפל, לא להציל, לא לטפח, לא שליחות, לא עבודת קודש. פשוט רגע להכיר באמת לעומק את סיפורם המופלא של קהילת הקודש הזו- הסיפור שכבר שנים מנסה להיות מסופר בכל דרך אפשרית ולא מוצא מספיק אזניים ולבבות שירצו לשמוע.
העדה הזו לא זקוקה לחסד של אף אחד!
הם לא צריכים בשנת 2019 להרגיש כמו עולים חדשים שעדיין לא התמקמו ושעושים להם "פוצי מוצי" כדי לתת להם הרגשה טובה.
הם לא פחות אזרחי המדינה הזו מכל אזרח אחר!
אולי גם הגיע הזמן שנפסיק לזרום עם האייטמים המתנשאים הללו בתקשורת על העו”ד, השופטת, השגרירה והטייס האתיופים הראשונים.
וואו! טייס אתיופי?!
אלוף משנה אתיופי בצה”ל?!
כתבות בזויות ויהירות שמתעקשות להשאיר את הקהילה האתיופית בני כפר פרימיטיביים, מעוטי יכולת ועם קשיי הסתגלות.
אנחנו צריכים לבחור.
הגיע הזמן.
כל אזרח ואזרחית במדינה הזו צריכים להחליט אם הם בצד שממשיך להדוף, להתעלם, להתנשא, לנדות ולנהוג באלימות על כל סוגיה כלפי עדות שונות וכלפי העדה האתיופית בפרט,
או לחילופין- הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים ואחיות גם יחד. אבל לא רק בשיר ובקליפ מגניב, אלא באמת. בעומק.
יחד שיש בו רווח משני הצדדים.
יחד שלכל אחד יש מה לתת ומה לקבל.
יחד שרוצה באמת להכיר גם אם זה שלושים שנה מאוחר מדי,
יחד שמזכיר רגע לכולנו למה אנחנו כאן,
כמה היה רע שם בגולה,
למה הקמנו בית משותף,
וכמה הבית הזה היה חסר בלי כל אחד ואחת מאיתנו.
מי שאומר שאין גזענות הוא עיוור.
מי שבעד הגזענות הוא עבריין.
מי שמעלים עין מהגזענות הוא יהיר.
מי שנגד הגזענות-
בואו נגיד את זה בקול, בואו נעשה מעשה,
בואו נחבק,
בואו נתקרב,
בואו נכיר לעומק,
בואו נפסיק כבר לריב כמו מטומטמים,
בואו נכבד,
בואו נתמלא בענווה,
בואו נאמין שאפשר גם אחרת!
~~~~~
לפני שמונה וחצי שנים זכיתי לצאת בשליחות תנועת בני עקיבא לאחד ממסעות חיי.
יצאנו מטעם מועצת תנועות הנוער למשלחת של רכזים מתנועות הנוער הציוניות השונות לעשרה ימים לאתיופיה.
זה היה מסע שורשים לכל דבר.
לראות בעיניים, לגעת ברגליים ולחבר את הלב למקומות שבהם פעם הלב היהודי משך אלפי שנים.
היה רגע אחד במסע הזה שלא אשכח לעולם.
עלינו יחד למרום הר הסיגד- ההר שעלו אליו לרגל ביום הסיגד הקדוש והתפללו וכספו לירושלים הבנויה.
עמרם עמד שם וסיפר בקול רועד את הסיפור המשפחתי ואת זכרונותיו כילד מן המקום הקדוש הזה. בני הקריא את הפסוקים של שיבת ציון מספר נחמיה ואז עמדנו חבוקים ושרנו "התקווה" ופרצנו בבכי גדול ומשותף.
אלה היו רגעים קדושים וטהורים שהלב התקשה להכיל.
בערב כששאלנו את עמרם מה הכי ריגש אותו שם למעלה הוא נתן מילים מדוייקות למה שכולנו הרגשנו. אשתדל לצטט במדוייק.
"עד היום הסיפור הזה היה הסיפור שלי, של המשפחה שלי ושל העדה שלי. היום, שם על הר הסיגד יחד אתכם- הבנתי פתאום שהסיפור שלי זה בעצם הסיפור של כולנו... "
קוראים לזה שייכות.
קוראים לזה עם אחד.
קוראים לזה עבר, הווה ועתיד משותף.
~~~~~
אחי ואחיותיי,
בני ובנות הקהילה האתיופית.
בקשה אישית לי מכן/ם.
אל תוותרו,
אל תרימו ידיים,
אל תתייאשו.
אתם חזקים וחזקות יותר מכל אמירה או אירוע-
נוראיים ככל שיהיו.
תרימו ראש
תהיו גאים במורשת ובמסורת שלכם,
תספרו את הסיפור,
תמשיכו להאמין-
בעצמכם,
בקהילה,
במדינה,
בעם,
בחברה,
בתקווה,
בביחד.
תובילו, תשאפו, תתקדמו.
אל תתנו לאף אחד לעצור אתכם.
המדינה הזו שלכם לא פחות משל אף אחד אחר!
אהבה גדולה.
חיבוק גדול.
חברות עמוקה.
~~~~~
נכתב בכאב, בדמע, בתקווה גדולה, באמונה ובאופטימיות נחושה.

עדיאל. כפר הנוער ימין אורד, דרך כפר