אלון הגליל

בדרך כלל זה קורה איך שהוא מתיישב לאכול. השולחן ערוך, האוכל חם. ואז קריאה דחופה, הוא צריך לצאת מהר. "תאכלו, אל תחכו לי" זה כבר נוהל מוכר ורגיל. האופציה הפופולרית השנייה  זה איך שהוא נרדם. 
לא משנה מתי זה קורה ולמה, כבר שנים שאני מביטה בפליאה איך הוא עוזב הכל ויוצא לפתור / לתקן / לטפל / לבדוק / לסייע.
"איך אתה לא מתבעס?!" אני שואלת אותו שוב ושוב. "זו העבודה שלי", הוא עונה בפשטות.
עכשיו, אחרי האבל על העזיבה שלנו את היישוב שלא חשבנו שאי פעם נעזוב, אני כבר מתחילה להתרגש מזה שנישן לילה שלם בלי טלפונים, הודעות, אזעקות, קריאות. שהארוחות המשפחתיות לא ייקטעו. ששריפות המקיפות את היישוב, גניבות חקלאיות, פריצות לבתים  ושמירות שהופקרו לא יהיו חלק מסדר היום שלנו. אני גאה בו על מסירות ארוכת השנים, על סבלנות אין קץ, על נעם הליכותיו ואחריות 24/7.
אני בהודיה עצומה על המארג בתוכו חיינו ועל תפקידו במארג הזה. 
מחר ב 19.00 בקפה אלונה אראה איך אלון הגליל מודה לו, רגע לפני שאנחנו עוזבים ועוברים למשגב השכנה,  לאשחר ב 15.8. 
אני אמשיך להודות לו, כי בשבילי הוא יישאר תמיד רב"ש.