ותיקי המקום ודאי זוכרים שפעם הייתי ג'יפאית, בעל רכבי ארבע על ארבע. אחד מהם, רכב גדול ואפור היה אהוב עלי במיוחד. לצערי, מתישהו, הלך מנוע. עלי סואידן אללה ירחמו המוסכניק שלי אמר "צריך להפרד!" ואני רקעתי ברגלי, דמעות בעיניים, נאבקתי ברוע הגזרה, עד שעלי אמר "עדית עיוני, רכב זה חתיכת פח! לא צריך להתאהב בפח!"
כל הסיפור הזה למה?
כי מרגיש לי שהקורונה בשילוב עם סיפור המרלוג הם כמו הג'יפ האפור,משקולת על צוארינו!
רגע לפני כל זה היתה פה פריחה קהילתית מרגשת...
זה הזמן לנשום עמוק את הירוק והפריחה שבחוץ, לשחרר את המועקות ולחזור לקפה אלונה המופלא שמביא איתו חיבורים חדשים ואנרגיות של קהילה בריאה ומאוחדת.
וגם, כדי להגיד שאנחנו קובעות ומחליטים מה הורס לנו את ההנאה, הקהילתיות, ותחושת השייכות. ואני, לא אתן לכלום להרוס לי!!!
