אלון הגליל

רוחות חירייה מאת חיים חפר - פורסם בעיתון מעריב 23 למאי 2005

אל תנסו לאטום את החוטם הריח בן כה וכה מגיע. ריחות ההדרים ומשבי האביב נסוגים מפני רוחות חירייה.

הן נושבות בעוז והן גוברות על כל סופה וקדים והן פורצות אל הנחיריים ואין להן שבתות וחגים ומועדים

ואין חופשות קיץ ופסח וחנוכה ורק עננת נפיחה כבדה וארוכה העוטפת אוכלוסייה עייפה וקודרת מושפלת ומוכה.

מה קרה לך ארץ ישראל? היכן המור והקינמון והבשמים? היכן ישרי הדרך, מורי הדור, רואי החזון איפה החכמים? ולאן נעלמו רודפי המשפט והצדק והזועקים את כאב האלמנות והיתומים? האמנם רוחות חירייה נשאו אותם אל מעל ההרים, מעבר לימים? היכן "גובה העיניים"? מי עדיין מישיר מבט? וכמה ממנהיגינו עדיין כואבים באמת? ולכמה ממש אכפת? וכמה מוכנים ל"עשות טובה" אם לא יישאר גם להם איזהו אחוז? וכמה נכונים ככה סתם, בחינם, בשביל האזרח, סתם להזיז את העכוז, השממות, הביצות, הציות, החורבות אשר החיינו, שבו וחזרו מן הקרקע אל התלאובות אשר בלב מנהיגינו. ואלה הפכו לעבדים לפרחחים ולפרחות אשר במרכזי מפלגות.

ורוחות חירייה מנשבות ומנשבות ולא בא כבושם הזה אל נחירי אויבנו. אולי לא רצינו מספיק ואולי אין סיכוי לאגדה, אבל אם אין אנו רוצים רוחות חירייה יהפכו לרוחות מצדה, כדאי שנדע כי החרפה מביטה בנו במיקרוסקופ ובמשקפת וההיסטוריה שלנו רושמת את הימים האלה, את התקופה הזאת, המזייפת והמזוייפת. על כן ,אכן ,עלינו לטעת בראש חירייה פארק ודשא ופרח ועץ כדי שסער גדול וירוק אל ראש המזבלה יתפרץ ,כדי שנוכל להביט זה אל זה ב"גובה העיניים" ובלי למצמץ כי העם הוא אנחנו ולנו הכוח לטעת, אבל היזהרו-גם לקצץ.

ביום שישי האחרון יצאה משלחת מן הישוב אל המרכז לחינוך סביבתי בחירייה ולפארק אריאל שרון.

במקום פועל בית קפה אקולוגי חברתי, שהנעים לנו ממטעמיו. לאחר מכן התחלנו בסיור במרכז, ראינו מיצגים מעוררי מחשבה על כל מה שאנחנו משאירים סביבנו ואחרינו, מה ניתן ללמוד מכך עלינו, כפרטים וכחברה ומה אפשר לעשות בעזרת כל מיני פריטים שנמצאו במהלך שיקום ההר.

לאחר מכן השקפנו על מפעל מיון הפסולת שמקבל למעלה מ3000 טון פסולת כל יום מכל רחבי גוש דן, ראינו כיצד היא ממויינת לחומרים השונים ובמי מהם ניתן לעשות שימוש חוזר וכיצד. על הדרך למדנו על חסרונות התהליך הקיים ולמה הפרדה במקור טובה יותר (כפי שהיא מתבצעת אצלנו), וכיצד ניתן לעשות שימוש בפלסטיק להפקת אנרגייה במפעל הRDF בנשר ושאולי בעצם שם זה העתיד.

משם המשכנו לפארק אריאל שרון, בראש ההר קיבלנו הסבר על התהליך האדריכלי שעדיין בעיצומו לשיקום ההר והסביבה (מסתבר שיש לנו גם נציגות מקומית של מש' לוטן בתהליך), קיבלנו הסברים על הגנים היפים והאגם. השקפנו אל הנוף סביב וגם שמענו את הקטע המצוטט של חיים חפר והבנו שבעצם חירייה זה לא רק הר של זבל-זו מטאפורה עלינו. והיא עדיין רלוונטית...

מספר תמונות להתרשמות מצורפות

לסיום רק נודה לצביה פיזם ולמועדון האלונים על השתתפות במימון הסיור ועל העזרה באירגון, למועצה האזורית עמק יזרעאל על מימון ההסעה, לאתי וליהונתן על העזרה מאחורי הקלעים ולכל המשתתפים בסיור.

בשם ועדת סביבה.